ואודיע לכ''ת כי אחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה אחת לרב אלפסי העתיק אותה הרב בעל העיטור כתוב בסוף התשובה דאי אינסיבא לא מפקינן לה וכיון דכן אית לן למימר דס''ל לרב אלפסי דאע''ג דהבעיא איפשיטא דבקברתיו מהימן מהנהו עובדי דכרמי ודגלת (אפי' הכי איכא לאיסתפוקי אי נימא כיון דשמעינהו מהנהו עובדי דכרמי ודגלת) דלא הוי טעמא דמשום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי דילמא אפילו דלא אמר קברתיו מהימן דלא חיישינן דקאמר העד בדדמי ובהנהו עובדי דנקט ואסקוה לקמאי לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה או דלמא דאע''ג דלא הוי טעמא דע''א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי אפילו הכי לא מהימן בדלא אמר קברתיו משום דחיישינן דקאמר בדדמי ומאי דקאמר הר' אלפסי ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי כעין הנהו עובדי לאו משום דברירא ליה דהנהו עובדי דוקא משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ולפי זה אפילו אם נשאת תצא אלא קאמר דאית לאסתפוקי למימר משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ואי לא לא הוו מנסבן ולכתחלה לא תנשא. וא''ת דכגון האי הוה ליה לרב אלפסי לפרושי ולאודועי דלכתחלה קא מיירי ובדיעבד אם נשאת לא תצא, אפשר לתרץ ולמימר דלא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא הוא דמעובדא לית לן ראיה מכרעת דאית לן למימר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דס''ל לרב אלפסי דאע''ג דהבעיא איפשיטא וליכא לאיסתפוקי כלל דצריך שיאמר העד קברתיו אפ''ה אם נשאת לא תצא משום דהחששא דבדדמי הויא חששא רחוקה כההיא דמים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא דהתם דוקא הוא דאמרינן הכי דכיון דשהה עליו כדי שתצא נפשו ולא עלה הוי מיעוטא דמיעוטא דנצולים בכה''ג ומש''ה אם נשאת לא תצא אבל בנדון דידן לית לן למימר הכי דודאי דחששא דבדדמי אינה חששא רחוקה כההיא דמשאל''ס וכיון דכן הוא כדי לכוון דברי הרב אלפסי שכתב בהלכות ודברי התשובה מסתברא כדאמרינן ובמאי דפליגי הריב''ש והרב המ''מ נראין דברי הרב המ''מ כדכתבינן ותו לא מידי (ע''כ שאלה ט''ז): והנה הרא''ם ז''ל (שאלה ט''ז) כפי גודל חכמתו הפליא לדבר בהנך בעיי וכבודך יוכל לעמוד על כל דבריו ואני אגיד לך מה שנתחדש לי בהם בהיותי מעיין בשאלה אשר שאלת. כפי הנראה מדברי הרב המ''מ פליגי חנניא ורב שימי בר אשי בתרתי בחדא חנניא לקולא ורב שימי לחומרא היכא דארגיל איהו קטטה רב חנניה לקולא ורב שימי לחומרא והיכא דאמרה מת וקברתיו חנניה לחומרא ורב שימי לקולא והקשה הרא''ם ז''ל עליו תרתי, חדא דא''כ אמאי פסק הרמב''ם כחנניא דנהי דהוי לחומרא במת וקברתיו בארגיל איהו קטטא הויא לקולא ורב שימי לחומרא ועוד הקשה דמאן לימא לן דבמת וקברתיו הוי רב שימי לקולא הרי מצינן למימר דאע''ג דטעמא דרב שימי משום דקא אמרה בדדמי אפ''ה לא מהימנא אפילו במת וקברתיו דכיון דחושבת ע''פ האומדנא דודאי מת חיישינן דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי שלא יחשבו שע''פ האומדנא אמרה שמת. ומחמת הקושיות הללו לקח לו הרא''ם ז''ל דרך אחרת וכתב דס''ל להרמב''ם דהיכא דארגיל איהו קטטה רב שימי לקולא וחנניא לחומרא ודלא כפי' התוס' ובמת וקברתיו לא פליגי אלא דתרוייהו ס''ל דלא מהימנא והאריך הרבה בזה יעויין בפסקיו. ולפי דעתי הקצרה יראה לי דס''ל להרמב''ם דפליגי חנניא ורב שימי בתרתי כדאמרן לעיל ואיהו ז''ל פסק בתרווייהו לחומרא בארגיל איהו קטטה פסק כרב שימי לחומרא ובקברתיו פסק כחנניא לחומרא ומש''ה סתם הדברים וכתב בסתמא דאם היתה קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת. ולא חילק בין היכא דארגיל איהו להיכא דארגילה איהי קטטה וכתב נמי טעמא דאינה נאמנת מפני שזו הוחזקה שקרנית כדי ללמדנו דאפילו שתאמר מת וקברתיו אינה נאמנת. וכבר עלה במחשבתי לומר דשמא שזה הדרך אשר חדשתי דפסק הרמב''ם בהנך תרי לישני לחומרא היינו מאי דקאמר הרב המ''מ והא דלא כתב דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה משום דסמך על מה דאיתמר בגמרא ולא בא אלא ללמדנו דאע''ג דלא אידכר בגמרא אלא איכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה דאיכא בינייהו נמי היכא דקאמר מת וקברתיו ואי קשיא לך דכיון דאיכא בינייהו תרתי אמאי לא קאמר בגמרא דאיכא בינייהו תרתי הנך דאמרן ולא קאמר אלא דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה תריץ ואימא הכי דפשיטא ליה לגמרא דאיכא בינייהו היכא דאמר מת וקברתיו ומש''ה לא קאמר לה ולא אתי אלא לאשמועינן דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה (דהוה ס''ד דאליבא דתרווייהו ל''ש בין היכא דארגיל איהו קטטה להיכא דארגילה איהי א''נ דהוה ס''ד דאיכא בינייהו) היכא דארגילה איהי דיש פנים לכאן ולכאן דהרי כתבו התוס' דאיכא מאן דגריס איכא בינייהו דארגילה איהי. ואם לחשך אדם לומר דהרי כתב הרמב''ם דבמלחמה אפילו דאמרה וקברתיו אינה נאמנת ואע''ג דלא הוחזקה שקרנית אמרינן דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה ולא יחשבו דקאמרה בדדמי וכיון דכן הוא היכי קאמרינן דלרב שימי דחייש דקאמרה בדדמי דאי אמרה קברתיו נאמנת ובשלמא לדעת הרא''ם ז''ל ניחא אבל לפי דעת הרב המ''מ ולמאי דכתיבנא קשיא. הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא במלחמה כיון דהוחזקה המלחמה ומסתמא קאמרה בדדמי חיישינן נמי דמשקרא כדי שיאמנו דבריה כיון שהיא סבורה דודאי מת דקאמרה בכל הני דאיקטול איהו פליט כדקאמר בגמרא אבל בהך דקטטה כיון דלא הוחזק לן שום סכנה אלא דאנן חיישינן דילמא אתרמי ליה שום סכנה וכיון דיש קטטה ביניהם קאמרה בדדמי אין לנו לחוש נמי דדילמא משקרא דמאי דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה קאמרה הכי. ותו לא מידי בשאלה אשר שאל כבודך: ועתה באתי להודיעך מה שחדשתי אני באלו הבעיות כפי סברת הרמב''ם והרב אלפסי. כבר ראית מ''ש הרא''ם ז''ל בפסקיו דהרשב''א והריטב''א והרב מ''מ הבינו דמאי דכתב הרב אלפסי בהלכות דלא איפשיטא בעיין דע''א בקטטה היינו דלא איפשיט אי הוי טעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ואי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ואליבא דידהו קשיא דהרי כתב הרב אלפסי דבעיין דע''א במלחמה איפשיטא מהנהי עובדי דדגלת וכרמי דטעמא דע''א לא הוי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא וכן בע''א ביבמה כתב דנאמן משמע דלא הוי טעמא דע''א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא. ותירץ הוא ז''ל דמאי דקאמר בהלכות דבעיין לא איפשיט לאו משום דמספקא לן אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' דהא ודאי דטעמא לאו משום דהיא גופה דייקא ומינסבא אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' ומאי דקאמר לא איפשיטא בעיין היינו משום דאע''ג דטעמא דע''א משום מילתא דעבידא לאיגלויי אפ''ה חיישינן הכא דהוחזקה שקרנית דלמא שכרה העד להעיד שקר. והבעיין נמי מספקא ליה הכי דאפילו דאמרינן דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי וכו' אפ''ה אפשר דילמא שכרה העד להעיד שקר אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו את''ל דלא חיישינן דילמא שכרה העד אפ''ה איכא לספוקי דדילמא לא מהימן דשמא דטעמא דע''א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא. זו היא כוונת הרא''ם ז''ל באותו הפסק. ולכאורה נראה דדוחק הוא לומר דהבעיין הוה מספקא ליה נמי אי חיישינן דדילמא שכרה העד להעיד כיון דלא הוזכר רמז מזה בדבריו אדרבה משמע מדבריו איפכא דאי טעמא דע''א משום מלתא דעבידא לאיגלויי תו ליכא למיחש למידי, וע''פ דרכו של הרא''ם ז''ל הוה מצינן לתרוצי שפיר ולמימר דאין ה''נ דהבעיין לא אסיק אדעתיה דדילמא שכרה העד אבל מדחזינן הנהו תרי בעיי דע''א במלחמה וע''א ביבמה דאיפשיטו והך בעיא קיימא בתיקו אית לן למימר דמטעמא אחריתי דלא שייכא בהנהו לא איפשיטא וקיימא בתיקו והיינו משום דאית למימר דדילמא שכרה העד. ואל תתמה דלימא תלמודא טעמא דלא אסיק אדעתיה דבעיין דהכי אית לן למימר לעיל דקאמר אלא הכא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן וכו' דאע''ג דלא אסיק אדעתיה דבעיין דבעד קאמר בדדמי ומש''ה סתמא קאמר דאי טעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ע''א מהימן במלחמה ולא חילק בין קברתיו ללא קברתיו משום דסבירא ליה דהעד לא קאמר בדדמי ואפילו הכי דחי גמרא פשיטות הבעיא וקאמר דדילמא דאין העד נאמן אלא דוקא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו וכמ''ש הר''ן והריב''ש, וזה הדרך הוא הגון ונכון: ועוד חשבתי דרך אחר ליישב דברי הרי''ף ולתרץ מה שהקשו עליו הרשב''א וריטב''א והוא שכבר ידעת שכתבו התוס' בפ' האשה רבה דודאי הנך תרי טעמי תרווייהו איתנהו דהא בר''פ האשה אמרינן מתוך שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה ולא מספקא ליה לבעיין אלא הי מנייהו עיקר ועדיף ומש''ה אע''ג דהנהו תרי בעיי דע''א במלחמה וע''א ביבמה איפשיטו דנאמן עד אחד דטעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' והך טעמא עיקר אפ''ה בעיין דקטטה לא איפשיטא כיון דהנך תרי טעמי צריכי אלא דחד מינייהו עיקר ובעד דקטטה ס''ל לגמ' דליתא כלל טעמא דהיא גופה דייקא ומינסבא דכיון דהוחזקה שקרנית תו ליכא למימר דהיא דייקא ומנסבא ומש''ה לא איפשיטא הבעיא וקיימא בתיקו. ועוד כי בהיותי מעיין בשאלתך ראיתי תשובה אחת לרבינו נסים ונפלאתי הפלא ופלא שכתב וז''ל דעד אחד בדבר לא מהימן דחיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באשה גופה וכדאמרינן דבר אמרי לה הרי היא כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה וכו' וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא שכן דרך הגאונים לפסוק בשתי לשונות להחמיר בשל תורה ואפילו היכא דלשון אחרון לקולא וכ''פ הרמב''ם בפרק אחרון מהל' גירושין שכתב שאם היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' וכיון דלגבי אשה עצמה נקטינן דדבר הרי הוא כמלחמה הכי נמי לגבי עד אחד הילכך עד דאמר וקברתיו לא מהימן ע''כ. ואיברא דאיכא ספרי דפוס דכתיב בהם אינה נאמנת ואיכא ספרי דפוס דכתיב בהם נאמנת אבל מילתא דפשיטא היא דהנוסחא האמיתית היא נאמנת דזיל בתר טעמא דכתב וז''ל היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפ''ז אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ''ל. ואין ספק דמאי דקאמר שדבר פשוט בפי כל אדם וכו' היינו מאי דקאמר בגמרא דאמרו אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל. וכ''כ המגיד משנה דבר אמרי לה כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינה כמלחמה דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכיון שכן הוא ע''כ אית לן למימר דיש דלוג וחסרון לשון בתשובה הנזכרת מהר''ן או דילמא דנוסחא אחרת היה לו בדברי הרמב''ם. והוקשה בעיני נמי שלא הוזכרה סברת הרמב''ם לא בפסקי הרא''ש ולא בפסקי הרב בעל הטורים ורבינו ירוחם אלא כתבו סתמא להחמיר כלישנא קמא ותו לא מידי עכ''ל: על מ''ש הרב המגיד (לעיל בריש ההלכה) גבי בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה וכו', ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע''א משום מלתא דעבידא לאיגלויי וכו'. י''ל שאין כאן תימה כלל דכיון דאיבעיא לן ע''א בקטטה מהו ולא איפשיט משמע דכל ע''א בקטטה איכא למיחש דילמא לא חייש למילתא דגלויי וטעמא ע''כ משום דחיישינן שמא היא שכחה אותו:

י''ל שהרמב''ם ז''ל מפרש ההיא דאיכא בינייהו דארגיל איהו קטטה הפך מה שפירשו התוס' שהוא סובר דלמאן דאמר משום דמשקרא שסובר שכיון ששקרה ואמרה שנתגרשה ממנו לפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה וגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו השתא נמי יש לחוש בה דלמא משקרא ואמרה שמת בעלה כדי להנשא לאחר וכשיבא בעלה אחר זה שתאסר עליו שזהו סבה שתשמט ממנו א''כ אין הפרש בזה בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי שמאחר שגלתה דעתה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו כשאמרה שנתגרשה ממנו והכחישוה השתא נמי משקרא ואמרה שמת בעלה כדי לאסור עצמה עליו שבזה הפועל תשמט ממנו. ולמ''ד משום דאמרה בדדמי שסובר שאע''פ ששקרה ואמרה שמתגרשת ממנו והכחישוה שגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו מ''מ אין לחוש בה דלמא משקרא לומר שמת בעלה להנשא לאחר משום דהכא נפק מינה חורבה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אלא חיישינן בה דלמא אמרה בדדמי שמרוב שנאתה בו לא שמה לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת א''כ הני מילי היכא דארגילה איהי לקטטה שהיא שונאה אותו שנאה טבעית אבל היכא דארגיל איהו לקטטה דאכתי רחמא ליה ואינה שונאתו כל כך ליכא למיחש בה בדדמי דבהא ודאי דייקא לתת לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת. ולפי הפירוש הזה הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומש''ה פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי משום דלפי הפירוש הזה למ''ד דלמא משקרא אפי' ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא אבל לא משום דלמ''ד דלמא משקרא אם אמרה מת וקברתיו נמי חיישינן בה דלמא משקרא ולא מהימנא ולמ''ד משום דאמרה בדדמי [אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כיון דלא שייך ביה בדדמי] והוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא כדכתב בעל המגיד משנה ז''ל וקי''ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת וזה שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית דא''כ נהי דלגבי וקברתיו הוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא מ''מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר''ח לקולא ורב שימי לחומרא לפירוש התוס' שא''א לומר שהוא סובר כפירוש הרמב''ם ז''ל דא''כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק רבינו כר''ח ולא כרב שימי משום דגבי קברתיו ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא ועוד מי הגיד לבעל המ''מ דלגבי קברתיו הוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא אפי' לפירוש התוס' והא מדקאמר בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ולא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש''מ במת וקברתיו לכ''ע לא מהימנא דלמ''ד דלמא משקרא בהא נמי משקרא ולמ''ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע''פ האומדנא שבודאי מת ואינה יראה שמא יבא בעלה אחר שתנשא לאחר ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה חיישינן בה דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע''פ האומדנא אמרה שמת ולא ע''פ האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שקרה ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואתו הנהו סהדי ואכחשוה דאע''ג דלגבי מת בעלי לא חיישינן בה דלמא משקרא אלא בדדמי היינו טעמא משום דהתם היא יריאה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו' [אבל גבי קברתיו שאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו'] שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא הספק מלב השומעים למה לא משקרא והלא מוחזקת היא בכך. וליכא למימר הוא הדין נמי דהוה קא משני איכא בינייהו מת וקברתיו [אלא דחד מינייהו נקט דא''כ הו''ל למנקט מת וקברתיו] דעדיפא מיניה דהא מתני' סתמא קתני קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת לא שנא ארגילה איהי לקטטה לא שנא ארגיל הוא לקטטה ועלה קאמרי מ''ט דקטטה ר''ח אמר משום דמשקרא ורב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע דכולי עלמא מודו דבין ארגילה איהי לקטטה בין ארגיל איהו לא מהימנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דדוחק הוא לומר דמתני' מיירי דוקא בארגילה איהי. ועוד בשלמא במה שפסק רבינו כמאן דאמר דילמא משקרא ולא כמאן דאמר דלמא אמרה בדדמי יש לו לבעל המגיד לומר הטעם מפני שר''ח לחומרא ורב שימי לקולא גבי קברתיו אף על פי שאין לו בזה ראיה ואינו מחוור כדפרישית אלא במה שסתם רבינו וכתב שאינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה בין ארגילה איהי לא תיקן כלום שהרי הוא סובר הפירוש של איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה כפי' התוס' כדאוכחנא לעיל ואם כן היה לו להרמב''ם ז''ל לומר במה דברים אמורים בשהרגילה היא לקטטה אבל הרגיל הוא נאמנת: ועל מה שהוקשה לכם במה שכתב הרמב''ם ז''ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו היכן מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא [והכא כיון דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא ולא מהימן אלמא טעמא דעד אחד בקטטה דלא מהימן אינו אלא משום דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא] ואשה בקטטה לא דייקא ומינסבא ולא משום דילמא שכרה ליה ואם כן הרמב''ם ז''ל היכי שביק טעמא דגמרא וכתב טעם שלא הוזכר בגמרא בשום מקום. זאת הקושיא כבר הקשו אותה הרשב''א והריטב''א תלמידו והביאה גם בעל המגיד בפירושו. ועוד הוסיפו הרשב''א והריטב''א להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו. ונ''ל שלא השגיחו להעמיק בדברי רבינו ז''ל ולכן טענו מה שטענו שהרי הרמב''ם ז''ל כבר גילה דעתו בסוף הלכות גירושין שטעם העד אחד שהוא נאמן אינו אלא משום דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וז''ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו''ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כמו שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר וכו' וכן כתב בפרק י''ב מהלכות גירושין שאם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו' ואף על גב דטעמא דעד אחד נאמן בעיא היא ולא איפשטא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא והא נמי לא משקר או דלמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא מכל מקום כיון דאיכא תרי בעיי אחריני בגמרא בכה''ג חדא בפרק האשה שלום עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה והא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא ואידך בפרק האשה רבה עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה בהא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הוא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא ופשיט רב ששת להא דעד אחד ביבמה מההיא דאמרה לה מת יבמיך וכו' דהוי מהימן ואידך פשטינן לה מההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ש''מ בעד אחד במלחמה [מהימן כדכתב הרי''ף ז''ל וכן כתב גם הרמב''ם ז''ל בעד אחד במלחמה] שאם אמר ראיתיו שמת במלחמה וקברתיו נאמן ותנשא על פיו ובעד אחד ביבמה כתב נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו שמעינן מינה דפשיטא להו לרבנן דטעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא דאי ס''ד דמספקא להו דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אם כן בעד אחד במלחמה ובעד אחד ביבמה אמאי מהימן הא אשה במלחמה לא דייקא ומינסבא משום דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט ואשה ביבמה נמי איכא למיחש לה דילמא רחמא ליה ולא דייקא ומינסבא אלא ע''כ לומר דס''ל דטעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וה''נ אשכחן בכמה דוכתין דבמלתא דעבידא לאיגלויי סמכינן עלה אף במילי דאורייתא דהא בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו בקרוב ואשה והלכתא אפילו בקרוב ואשה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב''ם ז''ל בפרק רביעי מהלכות יבום וחליצה ואפילו אמה או עבד או קטן נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו מה שאין כן בשאר עדויות של תורה מפני שזה דבר העשוי להגלות הוא כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין. ואל תתמה על שהבעיא של ע''א בקטטה דמספקא להו בטעמא דע''א אי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא ולא איפשיטא ואילו בעיא דע''א במלחמה ובעיא דע''א ביבמה דמספקי בה בטעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איפשיטא להו דמהימן ומשמע טעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כדפרישית, דבכמה מקומות בגמ' תמצא זה וכ''כ הרמב''ן ז''ל בספר מלחמות ה' בריש האשה שלום שמצינו בגמרא דברים רבים שלא נפשטו בגמרא ופשיטותן יוצא לנו ממקום אחר וכיוצא בזה כתב הרי''ף ז''ל בבעיא דע''א במלחמה זה לשונו ואע''ג דלא איפשיטא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן מינה דעד אחד במים שאין להם סוף כו' והוא הדין לעד אחד במלחמה. ומעתה מ''ש הרמב''ם ז''ל בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ולא אמר שמא טעמא דע''א מהימן הוא [משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא שמפני זה הספק נשאר הבעיא בתיקו הוא] משום דאע''ג דלא איפשיטא הבעיא של ע''א בקטטה מ''מ כיון דפשיטא ליה להרמב''ם ז''ל דטעמא דע''א דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא x ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדמשמע מפשיטותא דע''א ביבמה וע''א במלחמה כדפרישית א''כ מן הדין היה שיהיה גם בע''א בקטטה נאמן להנשא על פיו כמו העד של המלחמה ושל יבמה מכיון דטעמא דכולהו משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אלא שהרב ז''ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכ''מ ואמר אע''פ שע''א במלחמה וע''א ביבמה מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי מ''מ הכא בע''א בקטטה אין ראוי להאמינו מפני שכבר הוחזקה האשה הזאת שקרנית שהרי אמרה שנתגרשה ממנו בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת עליו להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ועכשיו שבא העד הזה והעיד לה שמת בעלה בזה שהוא מסייע לה לקיים רצונה להשמט מתחתיו כמו שהיתה מחזרת על זה מתחלה יש לחוש בה שמא היא שכרה אותו להעיד לה כדי להשמט [מתחת בעלה מאחר שהיא מוחזקת לשקר כדי להשמט מתחתיו] ואע''ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי ה''מ היכא דמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכא שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא מהימנינן ליה דכה''ג עביד לשקר. והנה גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע''א מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב''ם לא תצא כיון שהעד מסייעה, ונראה שהוא סובר שמ''ש הרמב''ם בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי בשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח''כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייע לה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחלה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע''א במלחמה וע''א ביבמה דטעמא דכולהו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי, אבל בעל המגיד לא הרגיש בזה וחשב שמ''ש הרמב''ם בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא הוא מפני הבעיא של ע''א בקטטה שנשארה בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולכן כתב עליו בא ע''א וכו' ושם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו וכו' עד תיקו ובהלכות איבעיא להו ע''א בקטטה מהו ולא איפשיטא ע''כ ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומחשבתו זאת הביאתו להקשות עליו מדבריו אדבריו ואמר ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע''א נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ''ש בארוכה בסוף הלכות גירושין וא''כ אפי' לכתחלה תנשא והוצרך להכניס עצמו בדוחק לומר ואולי שאע''פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא וזה שיבוש בלי ספק שאם היה סובר הרמב''ם ז''ל דלא איפשיטא טעמא דע''א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איך כתב הרמב''ם בסוף הל' גירושין בהדיא שהטעם של ע''א מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי והא בגמרא לא איפשיטא ועוד מאי דקאמר דלא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא והא מההיא דפרק החולץ שאמרו בהדיא והלכתא אפילו קרוב או אשה מעידים על היבם שהוא אחי המת מאביו ושזו היא יבמתו אשת אחיו המת משום דגילויי מלתא בעלמא הוא פירוש דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שמעינן דסמכינן אמילתא דעבידא לאיגלויי אפילו (שאע''פ) שיש בעדות זה איסור כרת. אלא שעכ''ז לא תיקן בשלימות אלא נשאר במבוכה ואמר ומ''מ יש תימה מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו כיון שלא נזכר זה בגמרא בשום מקום ולפי מחשבתו זאת לא היה לו לתמוה על הרמב''ם מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו אלא היה לו להקשות בדרבה מיניה לומר שאין זה הטעם שאמרו בגמרא שהרי שם אמרו טעמא דע''א נאמן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אלמא ע''א בקטטה דמספקא להו [אי נאמן הוא אם לא אינו אלא משום דמספקא להו] דילמא טעמא דע''א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא דאיכא קטטה בינו לבינה ולא דייקא ומינסבא לא מהימן לא משום דלמא שכרה ליה כמ''ש הרמב''ם שזו היא קושיא בלי ספק לא מה שתמה הוא מאין הוציא זה כי יש כמה וכמה דברים שכתב הרב ז''ל בחבורו הגדול הזה שלא נודע טעמם ומאין הוציאם ונבוכו בהם כל המעיינים הבאים אחריו עד היום. ונ''ל שאשר הביא לבעל המגיד לחשוב המחשבה הזאת הוא מפני שראה להרי''ף ז''ל שכתב גבי ע''א בקטטה איבעיא להו ע''א בקטטה מהו ולא איפשיטא וחשב שפירוש ולא איפשיטא הוא על טעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שכך חשבו גם הרשב''א והריטב''א ז''ל ולפיכך תמהו עליו מ''ש ע''א בקטטה מע''א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כי היכי דפשיטא ליה גבי מלחמה דטעמא דע''א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והוי מהימן גבי קטטה נמי יהא נאמן מכיון דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וחשבו שגם הרמב''ם שכתב בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הוא מפני הספק של ע''א בקטטה שהוא על טעמא דע''א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שנשאר בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולפיכך הוקשה להם על מ''ש שמא שכרה אותו ואמרו והלא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא ומינסבא גם הוסיפו עוד להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו והא ל''ק ולא מידי דאיכא למימר ה''מ דליכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אבל היכא דאיכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי משקרי בה אינשי והכא שהאשה הזאת שהוחזקה שקרנית ומחזרת על בעלה להשמט מתחתיו בדברים שהוכחשה בהם וזה העד שבא להעיד לה שמת בעלה שהוא מסייעה בעדותו לקיים רצונה ומחשבתה יש לחוש בו שמא היא שכרה אותו כדי לאסור עצמה על בעלה בנשואי השני ותשמט מתחתיו אע''פ שאם יבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכ''ש לפירוש בעל הטורים שפירש דברי הרמב''ם דמיירי בשאמרה היא מתחלה שמת בעלה ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח''כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שהדברים מורים שהיא שכרה אותו להעיד לה שמת בעלה כדי לקיים דבריה להשמט מתחת בעלה כיון שהיא מוחזקת בכך. ונ''ל שגם דברי הרי''ף ז''ל אינם כמו שחשבו הרשב''א והריטב''א ז''ל דאיכא למימר דפירוש ולא איפשיטא אינו על טעם דע''א נאמן אם הוא משום דעבידא לאיגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא שהיא הבעיא עצמה שגם ספקו בה בגמ' דהא ודאי דאיפשיטא דכיון דגבי ע''א במלחמה וע''א ביבמה איפשיטא שהוא נאמן בהם אע''ג דאשה ביבמה איכא למיחש בה דלמא רחמא ליה ליבם ולא דייקא ומינסבא ואשה במלחמה איכא למיחש בה דילמא סברא בדדמי ולא דייקא ומינסבא משמע דס''ל דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וה''נ לא משקר דאי ס''ד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא א''כ בע''א במלחמה ובע''א ביבמה אמאי מהימן הא אשה לא דייקא ומינסבא בהו אלא על כרחך לומר דפי' ולא איפשיטא הוא לענין העד א' בקטטה אי מהימן הוא אי לא דדוקא גבי ע''א במלחמה וע''א ביבמה דאשכחן בהדיא דמהימן מהימנין ליה אבל גבי ע''א בקטטה דלא איפשיטא אי מהימן הוא אי לא אע''ג דבפשיטותא דע''א במלחמה וע''א ביבמה דאמרי' דמהימן איכא למשמע דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדפרישית מ''מ אי הוי נאמן אי לא ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אע''ג דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא מ''מ בע''א בקטטה איכא למיחש ביה דילמא שכרה ליה כיון שהוחזקה שקרנית דכה''ג עביד לשקר אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי כדלעיל. וא''ת והלא בגמרא אמרו בהדיא דאי טעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי בעד אחד בקטטה נמי לא וא''כ כיון דאיפשיטא לן דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא תו ליכא לספוקי דילמא שכרה ליה ומשקר אע''פ שזאת הוחזקה שקרנית. י''ל דה''ה נמי אם היה הטעם של ע''א משום מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי עדיין היה מסופק הדבר לומר דכיון שהוחזקה שקרנית יש לחוש שמא שכרה אותו לשקר דכה''ג עביד לשקר אף במילתא דעבידא לאיגלויי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו את''ל דלא חיישינן לדלמא שכרה ליה מ''מ איכא למיחש שמא הטעם של ע''א אינו אלא משום דייקא ומינסבא והיכא דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא וא''כ אע''ג דאיפשיטא לן דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי מ''מ אכתי איכא לספוקי ביה כיון דהך אתתא הוחזקה שקרנית דלמא שכרה ליה דבכה''ג עבידא לשקר: ועל מה שהוקשה לכם עוד במ''ש הרמב''ם ז''ל שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו וטענתם על זה ארבע טענות. אחד ממה שאמרה מ''ט דמלחמה אמר רבא משום דאמרה בדדמי דס''ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דחיישינן דילמא אמרה בדדמי אם כן כשאמרה וקברתיו דלא שייך בה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אפילו ברעבון דגריע ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אמרו שאם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי נאמנת וכן כתב הרמב''ם ז''ל עצמו במלחמה דעדיפא מיניה לא כ''ש. ועוד מ''ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאילו במת וקברתיו לא מהימנא ואילו במת על מטתו מהימנא אי חיישת לה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה ואי לא חיישת לה למשקרא אלא בדדמי ובמת על מטתו דלא שייך ביה בדדמי מהימנא במת וקברתיו נמי דלא שייך ביה בדדמי להימנה. ועוד קל וחומר הוא אם במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו מהימנא ועוד דמההיא דאמר רבא בפרק האשה שלום רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. משמע דגבי מלחמה נמי אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס''ד דאינה נאמנת מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובמת וקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא אלא על כרחך לומר דגבי מלחמה נמי גם אם אמרה מת וקברתיו נאמנת. אלו הם הטענות אשר טענו על דברי הרמב''ם ז''ל. (הרשב''א) והריטב''א תלמידו ז''ל הטענה הראשונה (והשניה) ובעל הטורים הטענה השלישית ובעל המגיד משנה הטענה הרביעית. ונ''ל שאין מכלם שום טענה לא על דברי הרב ולא על דברי הרי''ף ז''ל שסובר גם הוא כסברת הרמב''ם ז''ל מפני שהרי''ף ז''ל סובר שאפילו שני עדים שהעידו על אדם אחד שמת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש בהו בדדמי ולפיכך פירש הבעיא של ע''א במלחמה דאיירי כשאמר מת וקברתיו והדין עמו דאל''כ מאי קא מיבעיא ליה הא אפילו שני עדים שבאו ואמרו מת בעלה במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דאיכא למיחש בהו בדדמי ע''א לא כ''ש וכיון דבעיא דע''א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי שמעינן מינה שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס''ד נאמנת א''כ בע''א במלחמה אמאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה ע''א לא כ''ש. ואע''פ שהרמב''ם ז''ל חולק עם הרי''ף ז''ל במה שאמר ואפילו תרי סהדי דאסהידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דדילמא אאומדנא דדעתא קא מסהדי והוא סובר דוקא בעד אחד במלחמה בלא קברתיו הוא דחיישינן בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן בהו בדדמי ולפיכך אפי' אמרו מת במלחמה ולא אמרו וקברנוהו הם נאמנים ומשיאים את האשה על פיהם אפ''ה איכא למימר שבפי' הבעיא של ע''א במלחמה סובר כהרי''ף ז''ל דבמת וקברתיו קא מיירי ודייק לה מלישנא דגמ' דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והכא נמי לא משקר ש''מ דע''א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דאל''כ האי דקאמר והכא נמי לא משקר נהי דלא משקר מ''מ איכא למיחש ביה בדדמי שסובר שודאי מת דכולהו איקטול והוא פליט שהרי האשה עצמה שנאמנת על עצמה לומר מת בעלי משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרא ועוד דאשה דייקא ומינסבא גבי מלחמה אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאיכא למיחש בה בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע''כ לומר דבעיא דעד אחד במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דלא שייך ביה בדדמי וכיון דבעיא דע''א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי ע''כ לומר דאשה גופה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת כדלעיל ואע''ג דמלשון הרמב''ם שאמר אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא משמע דס''ל להרמב''ם ז''ל שהבעיא היא במת בלא קברתיו ולא במת וקברתיו דאי במת וקברתיו ולא במת בלא קברתיו הל''ל גבי מת וקברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא כיון דבעיא דלא איפשיטא היא ואזלינן בה לחומרא וגבי מת בלא קברתיו הל''ל אינו נאמן ואף אם נשאת תצא מכיון שאין בזה בעיא כלל וה''ל דומיא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת ואם נשאת תצא. מ''מ י''ל דהרמב''ם ז''ל ס''ל שהבעיא סתמא היא לא שנא במת וקברתיו ל''ש במת בלא קברתיו דלגבי מת וקברתיו נפל הספק בו דטעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא דאי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא בעד אחד במלחמה נמי אם אמר מת וקברתיו לא משקרי ובדדמי נמי לא שייך ביה והוי נאמן ואי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא כע''א במלחמה אע''פ שאמר מת וקברתיו אינה נאמנת משום דאשה במלחמה לא דייקא ומינסבא דסברה בדדמי כולהו איקטול ואיהו פליט וגבי מת בלא קברתיו נופל הספק בו שאפילו את''ל דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא שאני הכא דאיכא למימר נהי דלא משקר מ''מ איכא למיחש ביה בדדמי אלא שהגמרא לא הזכיר אלא הספק הנופל בטעמא דע''א מהו שהוא כולל את שניהם בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו ועזב הספק האחר הנופל במת בלא קברתיו בלבד ולא במת וקברתיו ומפני שלגבי מת וקברתיו הספק שנופל בו הוא בטעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא וכבר נתפשט לו להרמב''ם מפשיטותא דע''א ביבמה ומההיא דפרק החולץ ומההיא דטבע בדיגלת וכו' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה שהטעם שלע''א אינו אלא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי כמו שגילה דעתו בפירוש בסוף הל' גירושין לפיכך כתב גבי מת וקברתיו נאמן ותנשא על פיו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר ולא שייך ביה נמי בדדמי וגבי מת בלא קברתיו שהספק בו הוא שאפילו את''ל דטעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה היא אכתי איכא למימר נהי דלא משקר מ''מ איכא למיחש ביה בדדמי דהכא שייך ביה בדדמי נשארה הבעיא בתיקו ופסק בו לחומרא לא תנשא ואם נשאת תצא שאם לא נפרש הבעיא הזאת דמיירי או כפירוש הרי''ף שאמר דבמת וקברתיו בלבד קא מיירי או כפי' הרמב''ם שפי' אותו בשניהם יחד אבל נפרש אותו במת בלא קברתיו בלבד כמו שפירשו קצת מרבוותא איתא לאקשויי דא''כ ה''ל לגמרא לומר ואפי' אם תמצא לומר דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אכתי איכא לספוקי ביה אי חיישינן ביה בדדמי דומיא דאשה אי לא חיישינן ביה בדדמי דומיא דשני עדים במלחמה אלא ע''כ לומר שהבעיא או במת וקברתיו בלבד קא מיירי או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו (ודוקא) ומכיון שהבעיא הזאת של ע''א במלחמה א''א לפרשה אלא או במת וקברתיו בלבד או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו על כרחך לומר דאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת שאם היתה נאמנת מאי קא מיבעיא ליה גבי ע''א במלחמה שאמר מת וקברתיו השתא אשה גופא מהימנא ע''א מיבעיא. ומה שטענתם בטענה הראשונה דכיון דטעמא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת אינו אלא משום דלמא אמרה בדדמי א''כ אם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אף רעבון דגרוע ממלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת מכיון דלא שייך בדדמי כ''ש במלחמה, אינה טענה דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון דעביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו אע''פ שהיא בהולה לברוח מפני הרעב היא נאמנת אבל גבי מלחמה דלא עבד כה''ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דמחזקינן בה למשקרת. ומעתה מה שטענתם עוד מ''ש מת וקברתיו ממת על מטתו גם מה שטענתם ק''ו הוא אינה טענה משום דמת על מטתו גבי רעבון שייך ביה בדדמי שמתוך שהיא בהולה לברוח והניחתו חולה על מטתו סברה ואמרה דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקא ליה לא הוי חיי ולפיכך אינה נאמנת וגבי מלחמה דלא שייך בה בדדמי אלא [בשאמרה מת במלחמה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אבל] כשאמרה מת על מטתו שאינה בהולה לברוח לא הרי היא נאמנת וגבי מת וקברתיו גבי רעבון דעביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו שאינה בהולה כ''כ לברוח כמו המלחמה היא נאמנת כיון דלא שייך בה בדדמי וגבי מלחמה דלא עביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפחד המלחמה אינה נאמנת דכה''ג מחזקינן לה למשקרת וא''כ אין כאן טענה כלל לא מק''ו ולא ממ''ש וכן מה שטענתם עוד מההיא דרבא דאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימן הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון (ס''ד) [עד] דאמרה מת וקברתיו דמשמע דגבי מלחמה אי אמר מת וקברתיו נאמנת דאל''כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה מה שיש בזה אין בזה ומה שיש בזה אין בזה דברעבון שמת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת ובמלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת, אינה טענה כלל שהרי כבר ביארנו דמת וקברתיו דלא מהימנא לגבי מלחמה לאו משום דשייך ביה בדדמי הוא אלא משום דכה''ג להתעסק האשה במלחמה לקברו לא עבידא משא''כ ברעבון ורבא שאמר רעבון גריע ממלחמה לא כיון בו רק מענין בדדמי לומר שהרעבון גרוע בענין בדדמי יותר ממלחמה דאילו במלחמה לא שייך ביה בדדמי אלא באמרה מת בעלי במלחמה אבל אם אמרה מת על מטתו [לא ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מטתו] שייך ביה בדדמי והיינו גריעותא דרעבון ממלחמה. תדע שהגרעון של רעבון ממלחמה אינו אלא לענין בדדמי שהרי מעיקרא סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרי בדדמי כיון דשמע לההיא אתתא דאתא לקמיה דרבא דאמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון גריע ממלחמה וכו' ש''מ דגריעותיה דרעבון במלחמה אינו אלא לענין בדדמי כדפרישית אבל לענין אחר כגון אם אמרה מת וקברתיו במלחמה שאין בזה משום דאמרה בדדמי דהא לא שייך ביה בדדמי אלא משום משקרא ולא משקרא מלחמה גריעא מרעבון דאילו ברעבון דעביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו לא מחזקינן בה למשקרא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ועוד דאשה דייקא ומינסבא ומשום הכי מהימנינן לה אף כשאמרה מת בלא קברתיו היכא דלא שייך בה בדדמי ואילו מלחמה דלא עביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו מחזקינן לה למשקרא אע''ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא. אבל מה שתירץ בעל המגיד שהרמב''ם [מפרש] מלתיה דרבא דאמר רעבון גריע ממלחמה וכו' דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אמרה קברתיו בין לא אמרה הא אם אמרה מת על מטתו נאמנת אע''פ שלא אמרה קברתיו ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. אינו מחוור דא''כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה הא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה דגבי רעבון במת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת וגבי מלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת. אבל מ''ש עוד וי''ל לדעתו ז''ל שהטעם הוא דאע''ג דאנן לא חיישינן למשקרת כי אמרה מת במלחמה אע''ג דאמרה קברתיו חיישינן לה למשקרת הוא מסכים עם מה שכתבתי אני עכ''ל: וה''ר יוסף בן לב כתב בתשו' (חלק ב' תשובה י''ו) וז''ל. וקשה לי בדברי ה''ה טובא. חדא דהיאך כתב דכוונת הרמב''ם וההל' לפרש דהבעיא היא בדלא אמר קברתיו אבל באומר קברתיו לא קא מיבעיא להו ומאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הכא ודאי לא דייקא דקאמר בדדמי. ועוד דאיך אפשר למימר דס''ל לרב אלפסי דפשיטא להו דבאמר קברתיו מהימן והא איהו ז''ל כתב דלא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן דע''א במשאל''ס נאמן ודוקא היכא דאמר דאסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דלא קא מיבעיא להו בדאמר קברתיו דפשיטא דמהימן א''כ מאי האי דקאמר דאיפשטא הבעיא מההוא עובדא דדיגלת וכו' ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמאי דהוי כעין קברתיו וכדמשמע מדבריו דכתב דה''ה לע''א במלחמה דבעינן קברתיו והרי במת וקברתיו לא איצטריך פשיטות בעיא דלא קא מיבעיא להו אלא היכא דלא קאמר מת וקברתיו אבל במת וקברתיו פשיטא להו. ועוד קשה במאי דכתב ה''ה וז''ל א''נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי וכו' ולכאורה נראה דלאו אורחא דגמ' היכא דדחי הפשיטות למימר צד אוחרנא אלא חדא מהנהו תרין צדדין דהוה מספקא ליה לבעיין והכא לאו הכי הוא דהרי הבעיין מספקא ליה אי טעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ומהימן אפי' דלא אמר קברתיו או דילמא דטעמא דע''א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ולא מהימן אפי' בדאמר קברתיו ודוחה הפשיטות ולא קאמר שום צד מהנך תרין צדדין אלא צד אוחרנא דדוקא היכא דקאמר אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו הוא דמהימן. כבר פירשתי לך הבנת דברי ה''ה ומה שיש לדון ולהקשות בדבריו: ועתה באתי להודיעך שעמדתי על מ''ש הרא''ם בפסקיו בפירושא דהך בעיא ומתוך דבריו חשבתי ללמוד ולפרש דברי ה''ה בסגנון אחר ממאי דכתיבנא והרא''ם ז''ל לא כתב אותם הדברים אלא מסברא דנפשיה ולא ייחס אותם אל ה''ה והם דברי אלהים חיים טובים ונכוחים ואני חשבתי לומר כדי לתרץ הקושיות דשמא הרב המ''מ כיון לאותם הדברים אבל אין לשון המגיד משנה יכול לסובלו ומש''ה אמינא לך דאין לנו בדברי ה''ה אלא מאי דכתיבנא והקושיות שיש להקשות דכתבינן צ''ע לתרצן. ועוד אודיעך שנתחדש לי חדוש מתוך דברי ה''ה והוא דמתוך דבריו משמע דאפשר לומר דלסברת הרב אלפסי נמי היכא דלא אמר קברתיו הויא בעיא ולא איפשיטא ואם נשאת לא תצא דהרי השוה להרי''ף ולהרמב''ם בכל מילי דהך בעיא ולא כ''כ הרב ר' יצחק בר ששת. ונ''ל דצדקו דברי הרב המ''מ וכמו שאוכיח לך. כבר ראית מ''ש הר''י בר ששת ז''ל דהרי''ף והרמב''ם פליגי בתרתי חדא דהרי''ף ס''ל דלא קא מיבעיא להו אלא דוקא היכא דאמר קברתיו אבל היכא דלא אמר קברתיו פשיטא להו דלאו כלום הוא ואם נשאת תצא, והרמב''ם ז''ל שכתב דבעד אחד במלחמה אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס''ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרי' ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ''ל. וקשיא לי בגווייהו טובא דמנא להו לרב הנזכר דלא ס''ל להרמב''ם ז''ל דהבעיין הכי מספקא ליה דהוי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ואפילו בדלא אמר קברתיו נאמן או דלמא דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא ואפילו בדאמר קברתיו לא מהימן דודאי הכי מסתברא דאי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא לא מהני מאי דקאמר העד קברתיו דסוף סוף היא קאמרה בדדמי וכ''כ הרב הנזכר בעצמו בתשובותיו כשכתב סברת הרב אלפסי ז''ל וכשכתב נמי סברת האחרונים יעויין בתשובותיו. ואם נפשך לומר דאי הכי הוה סבירא ליה להרמב''ם ז''ל אפי' דאמר קברתיו לא תנשא לכתחלה, לאו מילתא היא דודאי מהנהו עובדי דכרמי ודגלת שמעינן דבקברתיו ע''א מהימן ומהנהו עובדי ודאי דלא שמעינן מינייהו דבעינן קברתיו דאע''ג דבהנהו עובדי קאמר ואסוקינהו לקמן דהוי בקברתיו מצינו למימר דמעשה שהיה כך היה משום הכי ספיקא הוי אי בעינן קברתיו אי לאו דהכי נמי איצטריך ליה למימר למאי דקאמר דהרמב''ם ס''ל דבעיין בדלא אמר קברתיו ולא איפשיטא בעיין, ואמאי לא איפשיטא והא בהנהו עובדי דכרמי ודגלת קאמר ואסוקינהו קמן דהוי כמו קברתיו וכדכתבינן אלא ודאי דאית ליה למימר דדילמא מעשה שהיה כך היה. ומ''ש נמי דהרב אלפסי ס''ל דבעיין בדאמר קברתיו ובדלא אמר קברתיו פשיטא דלא מהימן ומנא ליה דלא נימא דמספקא להו אי אמרי' דלא מהימן אפי' בקברתיו או דלמא אפי' בדלא קברתיו מהימן ואדרבה דלישנא דרב אלפסי הכי דייקא דקאמר וז''ל שמעינן דע''א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דהבעיין הוה פשיטא ליה דבלא אמר קברתיו לא מהימן מהיכא תיסק אדעתין למימר דאפי' במת לחוד מהימן דאיצטריך ליה לרב אלפסי למימר דדוקא באסקוה לקמאי הוא דמהימן אלא ודאי דנראים הדברים דהבעיין הוי מספקא ליה אי אמרי' דאפי' בלא קברתיו נאמן או דלמא דאפי' בקברתיו לא מהימן והשתא אתי שפיר מאי דקאמר ודוקא דאסקוה לקמאי וכו'.

(א־ב) האשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני וכו' עד היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת. כתב הרב ה''ר אליה מזרחי ז''ל בתשובה סימן כ' הוקשה לכם תחלה איך פסק כר' חנינא שאמר טעמא דקטטה בינו לבינה דקתני במתני' שאינה נאמנת הוא משום דמשקרא ולא כרב שימי שאמר משום דאמרה בדדמי והא רב שימי לחומרא ורב חנינא לקולא כדאמרינן בפרק האשה שלום מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמ''ד משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה ולמ''ד בדדמי כיון שיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי. וא''ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו' י''ל שזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה x ועוד איך סתם ואמר אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בהדיא אמרו בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כ''כ לשקר כיון דרחמא ליה אלמא היכא דארגיל איהו לקטטה למאן דאמר משום דמשקרא הכא לא משקרא והיא נאמנת. וכן מ''ש בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו אנה מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דע''א מהימן משום דעבידא לאיגלויי (הוא) ולא משקרא בה הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע''א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא (הוא) והכא כיון דאיכא קטטה (בינו לבינה) לא דייקא ומינסבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאורייתא לחומרא ולא מהימן אלמא טעמא דע''א בקטטה דלא מהימן משום דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא הוא ולא משום דלמא שכרה ליה כדכתב הרמב''ם וא''כ היכי שביק טעמא דבגמ' וכתב טעם אחר שלא הוזכר בגמ'. וכן מ''ש עוד שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו והוקשה לכם על זה וטענתם בבטולו ד' טענות. הא' מדאמר רבא מ''ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס''ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דאמרה בדדמי א''כ היכא דאמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא רעבון דטעמא דידיה נמי משום דאמרה בדדמי הוא כדאמר רבא דס''ד בההוא פורתא דנפפיתא שראתה אותו מנופה כנפה הוה חיי וגריע נמי טפי ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אפ''ה אמרו שאם אמרה מת וקברתיו מהימנינן לה וכן פסק גם הרמב''ם עצמו במלחמה לא כל שכן. ועוד מאי שנא מת וקברתיו ממת על מטתו דבמת על מטתו נאמנת ואילו במת וקברתיו אינה נאמנת אי חיישינן בה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה. ועוד לאו ק''ו ומה במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו תהא נאמנת. ועוד דמההיא דרבא דאמר רעבון גריעא ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו משמע דגבי מלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס''ד דאינה נאמנת א''כ מאי גריעותיה דרעבון טפי ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא: התשובה על הקושיא הראשונה שהוקשה לכם איך פסק כרבי חנינא שהוא לקולא ולא כרב שימי שהוא לחומרא. ועל הקושיא השניה שהוקשה לכם עוד איך סתם ואמר שאינה נאמנת מפני שהוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בגמרא אמרו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ופי' התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה.

לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא. טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא:

כיצד היה העכו''ם מסל''ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו'. כתב הריב''ש אם לא בא לב''ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל''ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב''ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו''ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו''ם הוא ואין זה מסל''ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות:

וכן אם שמע מערכאות עכו''ם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א''א הרא''ש ז''ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפרק כל הגט (דף כ''ח:) תנא שמע מקומנטריסין של עכו''ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי''ל דכל מסל''ת הימוני מהימני ליה ה''מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש''י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע''פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ''ז צ''ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע''י ערכאות אחרים לא שייכי בה מייקרי כיון שלא נהרג על ידם:

וכן אם השליכוהו בים וכו'. כתב ה''ה שלא התירוה אלא לאחר י''ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ''ש בפ' אלו טרפות (חולין דף נ''ז:) x דאדם טריפה חי יותר מי''ב חדש:

נפל לחפירת נחשים וכו'. בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש''י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו:

ראוהו צלוב וכו'. אין דברי ה''ה נראים לי שמ''ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ''ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע''פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ''ש אע''פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא''ת דמ''מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י''ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ''ש הרי''ף וכמו שאנו מפרשים בהרי''ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו:

עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב הר''ן בתשובה דלדעת הרי''ף ורבינו ה''ה לע''א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת: עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב ה''ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג''כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ''מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא''כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה''ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א''כ שהה כדי שתצא נפשו ומש''ה אע''ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ''מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע''י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע''ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו:

וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא. נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ''ש הרשב''א והריב''ש. ואע''ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך:

מצאוהו הרוג וכו' אע''פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו'. רבינו כתב בפ''ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א''כ מ''ש כאן אע''פ שיש להם סימנים בגופו אע''פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא''כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק''כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע''ק שכתב בפי''ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ''מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא''כ מאי בכ''מ דקאמר. ועוד שפסק בפ''ג מהל' אלו שמחזירין גט ע''י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א''א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ''ש המפרשים: והשתא מ''ש רבינו בפ''ז מהל' נחלות שאע''פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ''ש כאן אע''פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש''ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ''ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה''ק רבינו אע''פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ''ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי''ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע''פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ''ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ''ש בפ''ג דמחזירין גט ע''פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י''ל שסמך על מ''ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא''א שינטל מן החי ויחיה ה''ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע''כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל''כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ''כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ''כ ה''ה, והר''ד כהן כתב שסמך על מ''ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ''ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו''ם לפ''ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע''פ שהעכו''ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע''י שאמר העכו''ם שהיו הולכים למקום פלוני כ''ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו:

טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י''ב שעות ונתפח אין מעידין עליו. כתב הר''ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ''ד שעות ושהכ''ד ט''ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה''מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ''ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב''א ואפשר שהרב ז''ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב''ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ''ל. וכתב הריב''ש שאע''פ שיש לחלק ולומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב''ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב''ן והרשב''א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא''כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב''א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ''מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא''כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ''ל: כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו'. כתב ה''ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ''ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב''פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס''ל לרבינו כמ''ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא''כ ה''ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס''ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ''ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא דמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאין מכירים מינה נשמע דה''ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב''פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ''ש גבי מי שהיה מושלך לבור:

בא אחד ואמר אמרו לי ב''ד וכו'. כתב מהרי''ק בסי' קפ''ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע''כ. וכן נראה ממ''ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי''ק בסי' קע''ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ''ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א''צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ''ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב''פ או נהרג פב''פ ונודע שזה כתב ישראל ה''ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב''פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. ומ''ש הרמב''ם ז''ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב''פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ''ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די''ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ''ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע''פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי''ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג''כ שם עירו:

יצא עכו''ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו. ה''ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו''ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז''ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת''ל שיש להשיב על זה מ''מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ''ל עכ''ל. ומ''מ כדברי ה''ה כתבו הר''ן והריב''ש בתשובותיהם, שהר''ן כתב אין ספק שכל שהעכו''ם מכירו א''צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב''ם שכ''כ הוא ז''ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ''ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו''ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע''ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז''ל דאם איתא א''א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש''מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז''ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע''ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז''ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ''כ הריב''ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו''ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו''ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו''ם מסל''ת איש פלוני מת חלילה לרב ז''ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע''פ עכו''ם מסל''ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז''ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ''ל. ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו''ם אבל לא בישראל אא''כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב''א והריטב''א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב''א דכל היכא שהעכו''ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו''ם מסל''ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ''ל. וה''ר אליה מזרחי ז''ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו''ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א''כ הא דכתב ע''א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א''א והלכה היא ובעלה למדה''י וכו' ואפי' עכו''ם המסל''ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו''ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה''ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ''ל הרא''מ ז''ל. וכתב הריב''ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ''כ הר''ן בתשובה וכתב עכו''ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא''ל כמו ששה ימים כל כה''ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ''ל: סליקו הלכות גירושין